סליל הצתה טיפוסי מכיל שתי קבוצות של פיתולים: פיתול ראשוני ופיתול משני. הפיתול הראשי משתמש בחוט אמייל עבה יותר, המורכב בדרך כלל מ-200 עד 500 סיבובים של חוט בקוטר של כ-0.5 עד 1 מילימטר. הפיתול המשני משתמש בחוט אמייל עדין הרבה יותר, הכולל בדרך כלל 15,000 עד 25,000 סיבובים של חוט בקוטר של כ-0.1 מילימטרים. קצה אחד של הפיתול הראשי מתחבר לספק המתח הנמוך-של הרכב (+), בעוד הקצה השני מתחבר להתקן מיתוג (כגון מפסק). קצה אחד של הפיתול המשני מתחבר לפיתול הראשי, והקצה השני מתחבר למסוף היציאה של-מתח גבוה כדי לספק חשמל במתח גבוה.
בהתבסס על מבנה המעגל המגנטי שלהם, סלילי ההצתה מסווגים בעיקר לשני סוגים: מעגל מגנטי פתוח ומעגל מגנטי סגור. הליבה של סליל הצתה במעגל מגנטי פתוח היא בדרך כלל מבנה למינציה; הוא מפגין רתיעה מגנטית גבוהה יותר וזליגת שטף מגנטי גדולה יותר, וכתוצאה מכך יעילות המרת אנרגיה נמוכה יחסית. לעומת זאת, הליבה של סליל הצתה במעגל מגנטי סגור מעוצבת כמו ריבוע ("口") או מלבן ("日"); הוא כולל רתיעה מגנטית נמוכה יותר, דליפת שטף מינימלית ויעילות המרת אנרגיה גבוהה. יתר על כן, הוא קומפקטי יותר בגודלו והפך לסוג הדומיננטי במערכות הצתה אלקטרוניות מודרניות.
בנוסף, כדי להבטיח בידוד-מתח גבוה ופיזור חום יעיל, חלקו הפנימי של סליל הצתה מלא לעתים קרובות במדיום דיאלקטרי, כגון שרף אפוקסי או שמן בידוד. עם ההתקדמות הטכנולוגית, כמה סלילי הצתה מודרניים הפכו משולבים אפילו יותר. עיצובים מבניים מכניים גם שמים דגש רב יותר על תכונות הגנה-לדוגמה, על ידי שילוב רכיבי הגנה נוספים כדי לשפר את יכולת ההסתגלות והעמידות הסביבתית של הסליל.
